עריכת צוואה על פי ההלכה

עריכת צוואה:

הדין העברי והדין האזרחי בקרפיפה אחת

 בניגוד למקובל לחשוב, כתיבת צוואה אינה דבר השייך רק לבעלי הון. כמעט כל אדם הינו בעל רכוש ובכדי למנוע ריבים וסכסוכים בין יורשיו חייב כל אדם לדאוג לחלוקת עיזבונו. אשר על כן כדאי לעשות זאת באופן שיהא תקף הן על פי הדין העברי והן על פי הדין האזרחי.

דיני הירושה עפ"י המשפט העברי שונים מדיני הירושה האזרחיים של מדינת ישראל. ההבדלים הם רבים אך לצורך הדיון ניקח כמה דוגמאות מהדין העברי ומהדין האזרחי.

עפ"י הדין העברי, כאשר אדם נפטר כל רכושו מורש לבניו בלבד. אך ורק במקרה ולא היו למנוח בנים, אזי עזבונו מורש לבנותיו. בכל מקרה, אשתו אינה יורשת עפ"י הדין העברי. לאישה קיימות זכויות מסוימות, כגון זכויות שהתחייב בעלה כלפיה על פי הכתובה, או כגון מזונותיה להם זכאית מהעיזבון וכיוצ"ב. הדיון בעניין זכויותיה של האישה הוא מעבר להקיפו של מאמר זה ולכן לא נכנס לדברים אלה למעט העובדה שהיא איננה יורשת את בעלה עפ"י הדין העברי. כמו כן בכור (ילד הראשון לאביו אם הוא ממין זכר) יורש פי שניים עפ"י הדין העברי. זאת אומרת, אם יש שלשה אחים ואחד מהם הינו בכור, מחלקים את העיזבון לארבעה חלקים שווים כאשר הבן הבכור מקבל שני חלקים (חצי מהעיזבון) ושאר הבנים מקבלים חלק אחד (רבע מהעיזבון).

 נקודה נוספת וחשובה היא שעפ"י הדין העברי, אין לאדם כל כוח להעביר נכסיו לאחר מותו לאדם אחר, הואיל וברגע שהאדם נפטר כל נכסיו עוברים אוטומאטית ליורשיו ואינם ברשותו יותר. המשתמע מכך הוא שמעיקר הדין העברי אין אדם יכול לערוך צוואה. בכל זאת, ניתן להתגבר על מגבלה זו בדרך של "מתנה גמורה מהיום ולאחר מיתת המנוח, וכל זה בתנאי שלא יחזור בו המוריש מאותה מתנה". כלומר, המוריש נותן מתנה "מחיים", בחייו, ולא לאחר מותו.

 עפ"י הדין האזרחי בישראל, סדר הירושה שונה. בהעדר צוואה כדין, האלמנה יורשת חצי מנכסיו של הנפטר כאשר הותיר אחריו צאצאים. כאשר לא הותיר אחריו צאצאים יורשת האלמנה שני שליש מנכסיו והשליש הנותר יורשים יורשיו האחרים. אם הותיר המוריש צאצאים, כל ילדיו (בניו ובנותיו) יורשים אותו כולם יחד שווה בשווה בחלק הנותר אחרי שהאלמנה יורשת את החצי המגיע לה.

 החוק האזרחי מכיר בצוואה הנעשית בהתאם החוק האזרחי, לפיכך, למעט המגבלות המנויות בחוק ניתן לכתוב צוואה ועל פיה יחולק עיזבונו של אדם.

 דא עקא, כאשר אדם כותב צוואה קבילה עפ"י הדין האזרחי אך אינו מתייחס לפן הדין העברי יכול להיווצר מצב אשר היורשים על פי הדין העברי והיורשים על פי הצוואה יהיו בקונפליקט. מצד הדין העברי בניו יכולים לדרוש את כל העיזבון לעצמם. מנגד, יעמדו אלמנתו ובנותיו ויידרשו שהעיזבון יחולק על פי הצוואה האזרחית אשר טרח המנוח לסדר בחייו.

 אדם אשר לא דאג לכתוב צוואה, על פי הדין העברי יורשים אותו רק בניו או במקרה שאין לו בנים יורשות אותו רק בנותיו. אלמנתו, כאמור, איננה יורשת אותו. מאחר שלא דאג להסדיר את צוואתו על פי הדין העברי, לא תוכל אישה לרשת את בעלה על פי הדין העברי. אולם, על פי הדין האזרחי היא כן יורשת את בעלה. כלומר, כאשר נכסי ירושת בעלה יגיעו לידיה על פי הדין האזרחי, תהיה היא לוקחת מבניה שלא על פי הדין העברי, ויש שאומרים שהיא גוזלת מהם ממש. במילים אחרות, כתוצאה ממחדלו של בעלה האישה נשארת ללא הנכסים המגיעים לה על פי הדין האזרחי או מקבלת את הנכסים, אך נחשבת כגזלנית על פי הדין העברי.

 כדין אלמנתו כך דין בנותיו. כאשר אדם אינו כותב צוואה, ובאים ילדיו לקבל צו ירושה, הרי שעל פי הדין האזרחי יקבלו בניו ובנותיו שווה בשווה כפי שקובע הדין האזרחי, שעה שעפ"י הדין העברי בנותיו אשר מחזיקות את חלקן המגיע להן מכח הדין האזרחי נמצאות בחזקת גזלניות שהרי על פי הדין העברי הן מונעות את הנכסים האלו מידי אחיהן, שלהם מעניק הדין העברי את כל הירושה.

 אותו הדבר יהיה לעניין "פי שניים" של בכור. על פי הדין העברי בכור מקבל חלק כפול בירושת אביו. לכן, בהעדר הוראה המקובלת על הדין העברי, אין אפשרות למנוע מהבכור את חלקו הכפול.

אף אם ימנעו מהבכור את החלק הכפול באמצעות הדין האזרחי, הרי על פי הדין העברי המחזקים בחלקו של הבכור הינם מחזיקים בנכסים בדרך של גזל.

 על פי הדין העברי אסור לשנות את סדר הירושה הקבוע על פי הדין העברי. לפיכך, כאשר אדם מצווה בצוואתו להוריש חלק מעיזבונו לאשתו או לבתו הרי הוא משנה את סדר הירושה הקבועה על פי הדין העברי, פעולה האסורה על פי דין העברי.

 הפתרון המצוי

 עורכי דין רבים מסתפקים בשינוי לשון הצוואה כדי להתגבר על המוגבלות של צוואה בדין העברי. כאשר כותבים צוואה על פי הדין העברי משתמשים בלשון "מתנה מחיים" ובלשון "מהיום ולאחר מותי". המטרה היא להפוך את הירושה למין מתנה שמעניק המוריש ליורשיו בעודו בחיים. רגע לפני מותו מעביר המוריש במתנה גמורה את הנכסים אשר ברצונו להעביר על פי צוואתו, אלא שפתרון זה אינו מספק כפי שיפורט.

 שלוש בעיות כרוכות בפתרון זה. האחת, בצורה של המתנה, לא ניתן להעביר דברים אשר לא באו לעולם. כלומר, אדם לא יכול להעביר קניין על דברים אשר טרם הגיעו לידיו. למשל, אדם קנה מגרש ומתכנן לבנות עליו בניין שלם ולהרוויח כסף רב, אלא שברגע זה המגרש עדיין מגרש אין עליו בניין ואף לא היתרי בניה. ביום שהאדם קנה את המגרש, חשב לערוך צוואה כדי שאשתו וכל ילדיו ירשו את הבניין שהוא עומד לבנות על המגרש, כל אחד לפי רצונו של המוריש. על פי הדין העברי אין הוא יכול להעניק מתנה שטרם קיימת לאף אחד. אשר על כן צוואה המורה לתת את הדירה העתידית, "מהיום ושעה אחת לפני מותי", אינה יכולה להואיל ולא מידי. במילים אחרות, את המגרש עצמו יכול האדם להעביר כמתנה בחייו ליורשיו, אבל אם הוא מתעתד להפוך את המגרש לבניין דירות, הוא אינו יכול להעביר מתנה לפני שזו קיימת.

 הבעיה השניה, כרוכה באיסור שהבאתי לעיל, חל איסור לשנות את סדר הירושה לפי הדין העברי, גם כאשר מעביר את נכסיו בצורה של מתנה מחיים על פי המנגנון "מהיום ולאחר מותי". כלומר גם אם רוצה אדם להוריש נכסיו לכאלה אשר אינם זכאים לרשת על פי הדין העברי, כגון בנותיו או אשתו וכיוצ"ב יש קושי להתיר זאת שכן הגם שזהו פתרון מצוי, יש דעות השוללות אפשרות זו ובכך מעלות את החשש שאדם המוריש נכסיו בדרך זו עובר על איסור של העברת ירושה שלא כדין, כמובא לעיל.

 השלישית, עפ"י הדין האזרחי החל בישראל אין משמעות ב"מתנה מחיים". זאת אומרת, אם אדם מעביר בעלות בנכס בעודו בחיים אך ההעברה הסופית מתבצעת בפועל לאחר מותו, אין תוקף חוקי לעסקה כזו. הדרך היחידה להעביר נכסים כתוצאה ממוות על פי הדין האזרחי היא באמצעות צוואה.  במקרה ואדם נותן מתנה לאחר מיתה יסתכלו על המתנה כאילו  הועברה על פי דיני הצוואה ויבחנו את המתנה אך ורק בהתאם לכל תנאיי הצוואה ואם הם מתקיימים בשטר המתנה, במידה ואינם מתקיימים, לא יקיימו את הצוואה.

 יש להימנע, לפיכך, להסתמך על מנגנון של "מתנה מחיים" שכן הוא מהווה פתרון שאינו גורף והוא חלקי בלבד.

הפתרון הרצוי

 מאחר ואין מושג של צוואה, או במילים אחרות העברה לאחר מוות על פי רצונו של המוריש לאדם אשר אינו יורש על פי הדין העברי, והיות שהדבר נמצא נחוץ על מנת לשמור על השלום המשפחתי לאחר פטירתו של אדם, תקנו פתרון בשם "שטר חצי זכר". המקור של תקנה זו היה כדי לאפשר לבת לרשת חלק מנכסי אביה כדי שתוכל להתחתן בקלות, שיהוי קופצים להינשא אליה. לפיכך תקנו מנגנון לפיו הבת תירש חצי מנה מזו של בן.  עם השנים שופצה תקנה זו  ואפשרו לבת לרשת מנה שלמה, על פי אותו עקרון בדיוק שכונה "שטר זכר שלם".

המנגנון של שטר חצי זכר או שטר זכר שלם פועל כדלהלן. אדם כותב צוואה רגילה על פי המשפט האזרחי ובה הוא מחלק את נכסיו כפי רצונו. בנוסף מצרף המוריש לצוואתו מסמך ובו הוא מודה בהודיה גמורה שבמידה ולא יקיימו את צוואתו, הרי הוא חייב לכל אחד ואחד מהמוטבים בצוואתו סך העולה בהרבה על החלק של אותו מוטב בצוואה. במידה וייתנו למוטב את המגיע לו עפ"י הצוואה, בטלה ההודאה למפרע ואין הוא או עזבונו חייבים כלום לאותו מוטב. אך במידה ויטענו היורשים, על פי הדין העברי, שאינם רוצים לקיים את הצוואה, ניתן לפעול על פי ההודאה של המוריש, וניתן לגבות הרבה יותר ממה שהיה מגיע לאותו מוטב. נוצר מצב שלא משתלם להתנגד לצוואה מאחר ואם היורש יתנגד לצוואה, המוטב בצוואה יקבל הרבה יותר מחלקו על פי צוואה.

לצורך המחשת הפתרון נדגים כדלהלן. שווי הנכסים של ראובן עומד על 100,000$ (לאחר ניכוי חובות כלפי האישה לעניין כתובתה ושאר החיובים). לראובן יש אישה וארבעה ילדים, שלשה בנים ובת, כאשר הבן הגדול הוא הבכור. ראובן רוצה להוריש לאשתו חצי מרכושו ולילדיו את חצי השני בצורה שווה. לולא חתימתו על "שטר זכר שלם" ואפילו אם טרח וכתב צוואה, כך היה מתחלקת עזבונו על פי הדין העברי; מחלקים את העזבון לארבעה חלקים שווים (שלשה בנים + חלק של הבכור). הבכור מקבל סך של 50,000$ ושני הבנים האחרים מקבלים 25,000$ כל אחד. האישה והבת מקבלות כלום מהעיזבון.

אך אם השכיל המוריש וחתם על "שטר זכר שלם" כאשר תוכן השטר הוא "במידה ולא יקיימו בניי את צוואתי, הריני מודה היום (יום כתיבת השטר) שאני חייב לאשתי סך השווה 100,000$ וכל נכסי משועבדים לחוב הזה וגם יורשי יהיו חייבים להחזיר את החוב הזה מעיזבוני וזאת לפני שיקבלו את חלקם בעיזבון. אך אם יקיימו את צוואתי ובתנאי שאשתי/ביתי תחתום על וויתור על החוב אשר אני מודה בו היום", במקרה כזה יתקיים רצונו של המוריש, כאשר אשתו תקבל את חציה והילדים יקבלו כל אחד חלק שווה בנכסיו כפי שבאמת ציווה. בצורה כזו ניתן לאכוף את הצוואה הן מצד הדין העברי והן מצד הדין האזרחי.

כאשר פועלים בצורה זו, נפטרים כל המכשולים שהזכרתי לעיל וכפי שאמשיך ואפרט כאן אחת לאחת:

כל הזוכים עפ"י הצוואה מקבלים את חלקם מרצונם ועל דעתם של שאר היורשים שהרי אף אחד אינו מעוניין להחיל את ההודאה בחוב ואת סכום ההודאה הננקב, שהינו גבוה פי הרבה מהחלק המגיע על פי הצוואה.

הבעיה השניה, והיא האיסור להעביר ירושה מיורש על פי הדין העברי לאדם אחר, על חלק הדעות לפחות, נפתרת בכך שהיורש על פי הדין העברי מתרצה להעביר את חלקו של היורש על פי הצוואה כדי שלא יחויב לשלם לו את הסכום הנקוב בשטר זכר שלם. יוצא שלא הצוואה מעבירה את החלק בצוואה אלא היורשים עצמם מרצונם ובהסכמתם. אף עניין פי שניים של בכור נפתר בזה כאשר הבכור רוצה לוותר על חלקו הכפול מאותה סיבה בדיוק.

והבעיה השלישית, זו הנוגעת בעניין אי היכולת להקנות במתנה דבר שאינו קיים, נפתרת אף היא. שהרי לא הייתה כאן הקניית דבר ביום עריכת הצוואה. העברת הנכסים נעשית לאחר מותו של המוריש ורק על פי הצוואה. כל היורשים יפעלו עפ"י הצוואה כי אחרת הם יחויבו בסכום גדול הרבה יותר, כאמור. כיוון שהחלוקה הינה בשווי של היום, אין בעיה של הקניית דבר אשר טרם בא לעולם, דהיינו, רווחים עתידיים.

בנוסף, כאשר הגורמים האזרחיים מסתכלים על חלוקת העיזבון הם מסתכלים אך ורק על הצוואה. הפעלתו של המוריש את מנגנון שטר זכר שלם אינה מעלה ואינה מורידה מאומה לדידם. כך, כאשר הצוואה מבוצעת על פי הדין האזרחי, אין לגורם האזרחי שום סיבה לא לצוות על קיום הצוואה כפי רצונו של המוריש וכל זאת עפ"י צוואתו.

לסיכום

אדם הרוצה שרכושו יתחלק לפי רצונו, מבלי להפוך בכך את אשתו או את שאר ילדיו לגזלנים, חייב לבצע צוואה כדין. סכסוכים משפחתיים רבים יכלו להימנע לו המנוח היה עורך צוואה מסודרת ומאורגנת כדין. במדינה יהודית כדאי לערוך צוואה שתכיל ותחול גם על הדין האזרחי וגם את הדין העברי כדי למנוע קשיים מיותרים וכדי לשמור על השלום בתא המשפחתי לאחר מותו של המוריש. מספיק קשה לנותרים אחרי המנוח להתמודד עם אבלם, לא צריך להוסיף על סבלם התמודדות עם סכסוך משפחתי כתוצאה מחלוקת העיזבון. הצעד הראשון למנוע סכסוכים רבים בתוך המשפחה הוא, לפיכך, עריכת צוואה כדין.

נכתב ע"י עו"ד ישראל פסח.

הצד ההלכתי אושר ע"י הרה"ג ר' שמואל אליעזר שטרן שליט"א, בני ברק.

אין לראות באמור כאן כתחליף לייעוץ משפטי כלשהו. בכל מקרה ומקרה יש להתייעץ עם מומחה בענף.